על-מנת לקיים את הקשר עם הקהילות היהודיות בשטחים הכבושים במזרח-אירופה, שכולם רוכזו בגטאות סגורים, ציוו הגרמנים להקים "מועצות-יהודים" - "יודנראט" בגרמנית. רמת היודנראט היתה תלויה ברמת המנהיגים ששרדו בכל קהילה. לנו, בפרוז'אני, האיר המזל פנים, ומועצת היהודים הייתה מורכבת מאישים שהיו מקובלים על הציבור ואשר פעלו כמיטב יכולתם לטובתו.
בין חברי היודנראט שלנו היה אברהם ברסקי, ציוני ועורך העיתון הציוני המקומי, שהיה שכן וידיד של הורי. הידידות בינו לביני נמשכה בישראל, עד לפטירתו.
בהיותנו בגיטו, לא ידענו מה מתרחש בחזית, אבל ככל שספגו הגרמנים מהלומות בחזית, הם נעשו אכזריים יותר כלפינו.
המטלות שהטילו הגרמנים על היודנראט היו קורעות-לב.
מועצת היהודים נדרשה לספק את הדרישות וההזמנות שנתקבלו כמעט מדי יום ביומו מן המפקד הצבאי הגרמני. המועצה נטלה על עצמה תפקידים ארגוניים וכלכליים מגוונים, על מנת להקל על החיים בגיטו ועל הקשרים עם השלטונות.
באזורנו היו יערות רבים, ובהם פעלו יחידות פרטיזנים. הבורחים מהגיטו קיוו להצטרף אליהן. מעטים מהם צורפו לשורות הפרטיזנים. אחרים גורשו בגסות.
ביום 28 בינואר 1943, בשש בבוקר בדיוק, הופיע ראש הגסטאפו במשרד היודנראט והודיע לחברי המועצה כי על התושבים של רחובות אחדים - 2,500 במספר - להתכונן לגירוש בתוך שעות מספר.
"הם יועברו לשלזיה, לעבודה", הודיע מפקד הגסטאפו. "עליהם לקחת אתם את כל בני משפחותיהם, לרבות הזקנים, התינוקות והחולים. הם רשאים להצטייד בחבילות קטנות - ורצוי שיקחו אתם את כספם, תכשיטיהם וכל דברי-הערך שלהם".
כך החל פינוי גיטו פרוז'אני, שנמשך ארבעה ימים.
הגיטו פונה בארבעה טרנספורטרים שאורגנו על-ידי אנשי האס-אס. מתוך 9,161 יהודים, שחיו בגיטו בעת הפינוי, נכנסו למחנה 1,775 נשים וגברים יוצאי פרוז'אני.