סיפורו של אברהם (אדם) פרידברג

אברהם (אדם) פרידברג נולד בשנת 1925, בעיירה פרוז'ני שבפולין, להורים שהשתקעו בה בתחילת המאה העשרים. מוצאם של ההורים, צירה ומשה פרידברג, היה מכפרים באיזור, שבהם התגוררה בזמנו אוכלוסייה מעורבת. רוב היהודים עברו במרוצת הימים מהכפרים אל עיירות וערים, שם היו חייהם בטוחים יותר. כך התקבצה בפרוז'ני קהילה יהודית, שמנתה כ-6,000 נפש מכלל כ-8,000 תושבים.

  ב-24 ביוני 1941 הגיעו הטנקים הגרמנים לפרוז'ני, שהייתה מרוחקת פחות  משלושים קילומטרים מהגבול. הסובייטים נסוגו מהאזור ואיתם נמלטו גם היהודים מזרחה, אל תוך שטח ברית-המועצות. בעקבות הצבא הגרמני הפולש, הגיעו האיינזצגרופן - עוצבות המבצע המיוחדות שחיסלו את היהודים בכל מקום שאליו הגיעו. גטו פרוז'ני פונה בארבעה טרנספורטים שארגנו אנשי ס"ס. במהלך הסלקציות לא נשאלו שאלות כלל, ורק במקרים מסוימים היה הממונה על הסלקציה שואל שתי שאלות: בן כמה אתה? מה המקצוע שלך? בדיעבד התברר שמי שציין מקצוע חופשי – נשלח לחיסול. מי שאמר שהוא בנאי או חשמלאי וכיוצא באלה מקצועות - הושאר במחנה. כאשר שאלו את אברהם מהו גילו, הוא ציין שהוא יליד 1924, מבוגר בשנה מכפי שהיה באמת, שכן סבר שמוטב להצטייר כמי שכבר אינו נער.

  למשלוח לאושוויץ שבו נכלל אברהם הוקצו המספרים 99504-99211 לגברים. אברהם קיבל את המספר 99288. אחיו ז"ל קיבל את המספר 99287.  אחיו לא החזיק מעמד בתנאי המחנה, התייצב למסדר חולים ונשלח למרפאת המחנה. לימים נודע לאברהם – על פי מספרו של אחיו – כי הוא היה מאושפז כשלושה ימים בטרם  נשלח, ב-18 במרס 1943, אל תאי הגזים.

  מאחר שאפסה כל תקווה להישאר בחיים במחנה, נראתה הבריחה כדרך ההצלה היחיד. ואולם רק 76 עצירים יהודים הצליחו להימלט מאושוויץ-בירקנאו. הם לא זכו לסיוע מצד תנועת ההתנגדות הפולנית, ובהיעדר סיוע בחוץ, נתפסו רובם. ידוע על פחות מתריסר יהודים שבריחתם הצליחה.

  המחנה היה מחולק לשני חלקים – השטח הפנימי והשטח החיצוני. השטח הפנימי היה שטח המגורים, ובו נמצאו הצריפים (אורוות סוסים). שטח זה היה מוקף בגדר חשמלית שהייתה מוארת בלילות. לאורך הגדר, במרחק חמישים מטרים זה מזה, ניצבו מגדלי שמירה גבוהים ששירתו את שרשרת המשמר הפנימית (הקטנה), ואוישו בשומרים שהיו פותחים באש לעבר כל אסיר שהתקרב לגדר. בשעות היום הוסרה שרשרת המשמר הקטנה (Kleine Postenkette) והוצבה שרשרת המשמר הגדולה (Grosse Postenkette), שהקיפה את השטח הגדול יותר שהשתרע על פני עשרות קילומטרים רבועים והוגדר כ"שטח שמור". שם נמצאו מגורי הס"ס ושם עבדו קבוצות האסירים (קומנדו) שיצאו אל מחוץ לשטח הפנימי המגודר. על מגדלי שמירה גבוהים, עשויים עץ, שניצבו במרחק שמונים מטר זה מזה, הוצבו אנשי ס"ס, והם ירו ללא אזהרה בכל עציר שהעז להתקרב לטווח עשרה מטרים מקו השמירה החיצוני.

  בבוקר, כאשר יצאו כל האסירים לעבודה, הועברה השמירה משטח המגורים לשטח העבודה. בערב, כאשר שבו האסירים למחנה, נערך מפקד. אם כל האסירים היו נוכחים, היו הגרמנים מסירים את שרשרת המשמר הגדולה ומפעילים את שרשרת השמירה הקטנה מסביב למחנה המגורים הפנימי. ואולם אם התברר שאחד האסירים חסר (או יותר מאסיר אחד), הופעלו מיד צופרי האזעקה, ואנשי המשמרת בשרשרת המשמר הגדולה הושארו בעמדותיהם למשך שבעים ושתיים שעות נוספות (שלוש יממות), שבמהלכן התבצעו סריקות. יחידות מיוחדות, שהסתייעו בכלבי  גישוש מאולפים, סרקו בדקדקנות את שטחי העבודה. כדי לבחור שיטת בריחה היה איפוא צורך להכין מקום מסתור ומחסה ביישוב אזרחי כלשהו, הרחק מן המחנה, אך תחילה היה הכרח למצוא מקום מחבוא בשטח החיצוני, שבו יהיה אפשר לשהות שלוש יממות ולברוח ביום הרביעי, שבו כבר לא יימצאו שומרים בשטח.

  בשעות אחר הצהריים חמקו אברהם וחבריו מן המחנה. הם נכנסנו לתוך בור, ואסיר אחר כיסה אותו בפח, פיזר עליו עפר וזרה טבק, כדי שכלבי הגישוש של הס"ס לא יוכלו לגלות את הימצאותם שם.

  המסתתרים בבור שמעו את צופרי האזעקה שהודיעו על הימלטותם של אסירים ואת נביחות הכלבים מעל ראשיהם. הם כלאו את נשימותיהם ולא העזו להניד עפעף, לבל יישמעו. מצבם היה בלתי נסבל. הבור היה קטן, ומאחר שפתחי האוורור שלו נסתמו, לא היה אפשר להישאר בו. הם החליטו לצאת מהמחבוא עוד באותו לילה ולהמשיך בדרכם.

  לאחר שהצליחו לעבור על פני מגדלי השמירה, ולאחר שרצו כשמונה-עשר קילומטרים, הם הגיעו בחסות החשכה לגשר שמעל לנהר ויסלה. לימים נודע להם כי מיד עם היוודע דבר הבריחה, שיגרו אנשי הס"ס של המחנה מברק אל שירות הביטחון בברלין ובו דיווח על בריחתם. המברק המקורי נמצא בארכיון מחנה אושוויץ, וזו לשונו:

"30.6.44. אושוויץ. לשירות הביטחון בברלין.

1. מיצ'סלב פאלוך, יליד 14.1.1910. כתובתו האחרונה לפי המלחמה [...] גובה 1.65 מ', שיער חום, גזוז, דובר פולנית, עיניים חומות. מספר 150498.

2. אברהם פרידברג, פלסטינה, יהודי. יליד 4.2.24. הובא מפרוז'ני ב-2.2.43. גובה 1.65 מ', שיער חום, גזוז, דובר פולנית. עיניים חומות. מספר 99288.

3. שבוי מלחמה, רוסי, ניקולאי טאראסוב, יליד 17.1.10 בסארטוב. נשבה ב-24.2.44 והועבר מסטאלג 336. גובה 1.71 מ', שיער חום, גזוז, דובר רוסית, עיניים אפורות. מספר אישי [...]

הנ"ל נמלטו ב-29.6.44. פאלוך ופרידברג מקומנדו תפודים. טאראסוב מקומנדו גלייסאנשלוס."

השניים נתפסו ונכלאו בצינוק במחלקה הפוליטית במחנה. החוקרים רצו לדעת היכן הסתתר הבורח השלישי שבוי המלחמה. דינם היה להיות מועברים לקומנדו העונשין והם כובדו בעשרים וחמש מלקות בעת מסדר הערב.

  באוקטובר 1944 התקרבה החזית הסובייטית אל אושוויץ, והגרמנים החליטו לפנות את האסירים ולהעבירם מערבה למחנה בוכנוולד, הרחק מקו החזית שבמזרח. המשלוח כלל למעלה מ-10,000 אסירים. זה היה אחד הטרנספורטים הגדולים שיצאו מהמחנה, ומאחר שנכללו בו אנשים כה רבים, הצליחו אנשי קומנדו העונשין להתערב בין האסירים האחרים. הם הסירו מעל בגדיהם את הטלאי האדום (שציין שהם נחשבים לפושעים)ונראו ככל האסירים הרגילים. בדרכם עברו האסירים דרך כמה וכמה מחנות: באורניינבורג (Oranienburg), שבו היה ממוקם מפעל המטוסים "היינקל"; בזקסנהאוזן שם פגשנו יהודים רבים שהגרמנים ניצלו את כישוריהם בזיוף מסמכים, ובייחוד דרכונים,ושאחר כך הם נכלאו במחנה חדש בשם אורדורף (Ohrdurf), ליד גוטה (Gotha); ובגרווינקל (Grawinkel), שם חצבו בהר לשכה חשאית לפירר. מבחינה מנהלית השתייך המחנה הזה לבוכנוולד.

  אחרי כחודשיים במחנה החדש, בראשית 1945, החליטו הגרמנים, בעקבות התקרבות החזית, לפנות את האסירים לבוכנוולד. האסירים הובלו ברגל – כ-10,000 איש לאורך כשמונים קילומטרים, בצעדת מוות. מי שפיגר – נורה לצד הדרך. בלילות הלינו אותם בשטח הפתוח, והאסירים הגיעו לבוכנוולד בכוחותיהם האחרונים, שם הם התפזרו בין שאר האסירים. הם הסירו את סימני ההיכר שניתנו לאסירים היהודים, ובעת הרישום הציג אברהם את עצמו פולני.

  "שמך?" שאל הרשם.

  "אדם פרידרסקי," ענה אברהם ובן רגע חדל להיות אברהם פרידברג.

  אברהם החליט לברוח מבוכנוולד. הוא הצטרף למשלוח שהועלה על רכבת נוסעים, ולא על רכבת משא, כפי שהיה נהוג תמיד. היה בכך רמז ברור למצבה של גרמניה באותה עת: אנדרלמוסיה ומבוכה. הרכבת יצאה לדרך ואיש לא ידע מהו יעדה. רק זאת ידע אברהם: בהזדמנות הראשונה הוא ינסה לברוח מן הרכבת.

  באחת התחנות, כשהרכבת עצרה לצד רכבת אחרת, עמוסה בפחם, עברו אליה כמה אסירים, ואברהם בכללם בלי לעורר את תשומת ליבם של הגרמנים.

  רכבת הפחם הגיעה לתחנת הרכבת  פראג 7, באזור הולשוביצה (Holesovice), שם רוכזו מחסני הפחם. בבוקר עמדו האסירים בין ערמות הפחם, מאחורי אחד המבנים של התחנה, ולא ידעו מה לעשות. השחר עלה, והסכנה שיבחינו בהם הלכה וגדלה. לפתע ראו נערה ונער, והנמלטים שמו נפשם בכפם, הגיחו ממחבואם וניגשו אליהם.

  הציעירים שיתפו אתם פעולה מיד, והנער אנדרה הביא להם בגדים אל מקום מחבואם בתחנת הרכבת, אך הבגדים האזרחיים התאימו אך בדוחק. הוא הוביל את הנמלטים אל הדירה הצנועה של משפחתו, שכללה שני חדרים בלבד ובה התגוררה גם סבתו. אמא סובוטקובה נתנה בבורחים מבט קצר אחד והעמידה מיד מים לחימום. אחר כך הורתה להם להתפשט, נטלה מברשת, סבון, כוהל לחיטוי ומים חמים, והחלה לקרצף - במיומנות של אחות – את הזוהמה שהצטברה על גופם במחנות הריכוז. מאחר שהיו נימולים, היא ניחשה בוודאי שהם יהודים, אך לא אמרה דבר.

  בני הזוג סובוטקה היו מוכנים להסתיר את הקבוצה ולסייע לה בביגוד ובמזון, אך מלכתחילה חיפשו מקום מסתור בטוח יותר. הרסטקה, אחד מידידי המשפחה, שלפני המלחמה שירת כקצין בצבא הצ'כי, היה בעל חנות למכירת פרחים מלאכותיים. חנותו היתה סגורה כי באותם ימים לא פקדו אותה לקוחות, והוא ניאות להסתיר את הבורחים במחסן החנות.