English עברית
פרק שביעי: ברכבת הפחם לפראג

כשהגענו לבוכנוולד התערבבו כל העצירים, הגרמנים לא יכלו עוד לדעת מי יהודי ומי אינו יהודי הורדנו את סימני ההיכר. ברישום-מחדש אמרתי שאני פולני לא יהודי. ושמי אדם פרידרסקי ובן רגע חדלתי להיות אברהם פרידברג.

לא היה מספיק מקום בבוכנוולד לכל האסירים, על כן החליטו הגרמנים לפנות אותנו. העלו אותנו על רכבות. היהודים נשלחו לטרזיינשטט ואת הלא-יהודים ללייטמריץ לאחר ימים מספר במחנה לייטמריץ נודע לנו כי מתארגן משלוח לגרמניה. לנוכח המצב הזה, והאנדרלמוסיה המתעצמת והולכת לנגד עינינו במחנה, פניתי לשניים מידידי במחנה – והצעתי להם לנסות ולהצטרף למשלוח הבא שייצא את המחנה – ולנסות לברוח בדרך. לא ידענו לאן מועדות פניו של משלוח זה או אחר, אך לא היה בכוונתנו להגיע אל היעד הסופי. ידענו שאנחנו נמצאים בשטח של צ'כוסלובקיה לשעבר. החלטנו לברוח. הצטרפנו למשלוח שהועלה על רכבת נוסעים – לא רכבת משא. היה בכך רמז למצב שבו נמצאה גרמניה בזמנו: אנדרלמוסיה ומבוכה.
האמנו, כי הפעם נצליח בניסיון הבריחה שלנו. היינו מנוסים בבריחות. כמוני, גם חברי ידענו, שאם גם הפעם ניתפס בבריחה, יוציאו אותנו הגרמנים להורג ללא דיחוי. אולם גם ידענו, שקלושים סיכויינו לצאת בחיים מן המסע הזה. נסיון בריחה היה עדיף על מוות ודאי.
יצאנו לדרך. איש מאתנו לא ידע לאן. רק זאת ידענו: בהזדמנות הראשונה, ננסה לברוח מן הרכבת שהוליכה את הטרנספורט שלנו.
באחת התחנות, כשהרכבת שלנו עצרה ליד רכבת-פחם, החלפנו מבטים איש עם חברו. מחשבה אחת חלפה בלב כולנו: זהו זה !
כאיש אחד זינקנו ממקומנו, עברנו לרכבת-הפחם והשתטחנו על ערימות הפחם. הגרמנים לא הבחינו בנו.
רכבת הפחם הגיעה לתחנת-הרכבת – של פראג 7, בירת צ'כוסלובקיה. בתחנה זו, באזור שנקרא הולישוביצה, רוכזו בזמנו מחסני הפחם.
הגענו לשם בבוקר. עמדנו – בבגדי עצירים – בין ערימות הפחם, מאחורי אחד המבנים של התחנה, ולא ידענו מה לעשות.
השחר עלה, והסכנה שמישהו יעבור על פנינו ויבחין בנו, גדלה והלכה. לפתע ראינו נערה ונער, שנראו כתלמידי תיכון. שיערנו שהיו בדרכם ללימודים. (אחר-כך נודע לנו כי הנער היה בדרכו אל בית-מרקחת, שם עבד כשליח ושוליית רוקח). שמנו את נפשנו בכפנו, הגחנו ממחבואנו ועצרנו אותם. פנינו אל הנער בתנועות ידיים ובמלים בפולנית וברוסית, אשר יש דמיון לא מבוטל בינן לבין השפה הצ'כית. הבהרנו לו שאנו זקוקים לביגוד. הנער השיב בצ'כית ובתנועות ידיים. הוא הצביע על שעונו ואמר: "פוצ'קאי". בפולנית – "צ'קאי" פירושו לחכות. הבינונו כי יעץ לנו להמתין לו – ונחפז לשוב על עקבותיו.
היה זה אינדרה, בנם יחידם של המיילדת יז'ינה ואינדזיך סובוטקה. יז'ינה היתה אחותה של ולאסטה קושובה, מזכירתו של שר-החוץ הצ'כי יאן מאסאריק.
אינדרה חזר הביתה, לקח שלוש חליפות בגדים מן הארון, שם אותן במזוודה קטנה ויצא את הבית.
אינדרה הביא את הבגדים אל מקום המחבוא שלנו בתחנת הרכבת. בעוד הוא משמש צופה ומסתכל בדריכות לכל עבר, החלפנו את בגדי האסירים בבגדים האזרחיים, שהתאימו לנו רק בדוחק, ורמז שנלך בעקבותיו. הוא הוביל אותנו דרך סמטאות אל הדירה הצנועה של משפחתו, שכללה שני חדרים בלבד ושבה גרה גם סבתו. אמא סובוטקובה נתנה בנו מבט קצר אחד – והעמידה מיד מים על האש. אחר כך הורתה לנו להתפשט, נטלה מברשת, סבון, כוהל לחיטוי ומים חמים, והחלה מקרצפת מעלינו – במיומנות של אחות-מיילדת – את הזוהמה שנצטברה עלינו במחנה הריכוז. מאחר שהיינו נימולים, ניחשה בוודאי שאנו יהודים, אך לא אמרה דבר.