מן הרגע הראשון, התייחסה אלינו אמא סובוטקובה כאילו היינו ילדיה. בני הזוג סובוטקה היו מוכנים להסתיר אותנו ולסייע לנו בביגוד ובמזון, אך מלכתחילה חיפשו מקום מסתור בטוח יותר מאשר דירתם. הרסטקה, אחד מידידי המשפחה, שהיה קצין בצבא הצ'כי לפני המלחמה, היה בעל חנות פרחים מלאכותיים. חנותו היתה סגורה כי לא היו לה לקוחות-בכוח. הוא ניאות להסתיר אותנו במחסן של החנות.
זמן קצר לאחר שעברנו מדירת סובוטקה אל החנות, ערכו הגרמנים חיפוש בדירת המשפחה, שהיתה חשודה כל הזמן. במטבח היה מוכן מזון שנועד להישלח אלינו.
בחנות הפרחים שהינו עד חודש מאי 1945. בני משפחת סובוטקה, וידידהם, אירגנו תורנות להבאת מזון למקום המחבוא שלנו.
הרוסים התקרבו לפראג והגרמנים נסוגו בבהילות. זו הייתה שעת כושר לצ'כים לצאת מהמחתרת ולזרז את פינוי עיר הבירה הצ'כית. בעל חנות הפרחים המלאכותיים, שהיה קצין בצבא הצ'כי בעבר וירד למחתרת, שאל אותנו אם אנחנו מוכנים להצטרף לשורות הלוחמים-המשחררים. אף על פי שהיינו עדיין חלשים, נענינו בהתלהבות. קיבלנו נשק ואימון בסיסי בשימוש בו, והוטלו עלינו בעיקר תפקידי שמירה ואבטחה בקו השני.
ב-8 במאי הגיעו הרוסים לפראג.

על השתתפותנו בקרבות השחרור של הבירה הצ'כית, זכינו באותות הצטיינות ובתעודות המאשרות כי השתתפנו בשחרור פראג. הרסטקה הביא אותנו אל המשרד לרישום אוכלוסים ודאג שיונפקו לנו תעודות זמניות המכירות בנו כאזרחים צ'כוסלובקים, עד שיתפנו השלטונות לאשר את התאזרחותנו במדינה זו.